תקופת מבחנים2

אתמול היה המבחן השני.

הלך לא טוב.

בלשון המעטה.

היות ומדובר בקורס בכלכלה, נראה לי שזאת הזדמנות מצוינת לפתוח כאן את הדילמה הכלכלית הגדולה שאני נמצא בה:

בניגוד לרוב הסטודנטים, לי יש עבודה. ולא סתם עבודה, אלא אחת שמכניסה לי בחצי משרה יותר כסף ממה שמרוויח בוגר ממוצע של התואר שאני עושה במשרה מלאה (לפחות בשנים הראשונות אחרי התואר).

ללמוד באוניברסיטה זה יקר, במיוחד אם אני מתחיל לחשוב על הערך החלופי של הזמן שלי. במקום ללמוד ארבעה ימים למבחן (ולהיכשל בו קשות) הייתי יכול לעבוד ארבעה ימים מלאים. הייתי יכול להרוויח כסף.

אני לא אשקר, המחשבה על לעזוב את האוניברסיטה מפתה אותי. יכולה להיות לי עבודה עם משכורת לא רעה בכלל. היות וההוצאות שלי ושל רוית לא ממש גדולות, אנחנו נוכל להרשות לעצמנו אוטו ועדיין לחסוך לא מעט כסף כל חודש. אולי אני אוכל לחדש את המנוי למכבי. אולי אני אוכל להרשות לעצמי לא מעט דברים שאני כרגע מתקמצן עליהם.

חוץ מהכסף גם יש כאן שאלה של מאמץ. העבודה שלי היא לא קשה. אני יכול לעשות אותה די בקלות, בלי להשקיע יותר מידי, ולפנות את הזמן והמאמץ שלי לדברים שאני נהנה מהם. למצוא לעצמי פרוייקטים שיצחיקו אותי. מי יודע, אולי אני אהיה מספיק מוצלח באחד הדברים האלה כדי שהוא יהפוך לקריירה בפני עצמו.
אבל אז אני חושב על החסרונות. קודם כל, בלי תואר הסיכוי שלי להתקדם בחיים, במיוחד ברגע שאני אעבור את גיל 30 (למרות שזה עוד רחוק. רחוק מאוד), הוא לא גדול. זה אומר אחד משניים, או למצוא תואר קיקיוני כלשהו לעשות תוך כדי המשרה המלאה, או להתפשר על זה שהקריירה המקצועית שלי תעצר ברמה זוטרה יחסית. לעצלן שבי זה לא מפריע נורא, קריירה ברמה זוטרה עם שכר מספק, כי ברמה הזוטרה גם צריך להשקיע פחות, אבל לאגומניאק עם תסביך הגדולה שבי זה מפריע.

עוד חסרון שיש בלוותר על התואר קשור לרמת העניין שלי בעבודה. העבודה הנוכחית שלי היא מעניינת, אבל לא מאוד. בגלל זה אני מדבר על פרוייקטים צדדיים שאני אהנה מהם ממש. המשמעות של  זה היא שהדבר שבאמת מעניין אותי ושאני ממש נהנה ממנו יהיה התחביב, והעבודה תהיה רק משהו שממן לי בצורה כלשהי את העיסוק בתחביב.

התואר שאני לומד כרגע, או יותר נכון העבודות שאני יכול להשיג עם תואר כזה ביד,  מעניינות אותי הרבה יותר. אני אוכל להתעסק עם דברים שמעניינים אותי ומרגשים אותי ושאני ארצה להשקיע בהם את כל הזמן שאני רק יכול. אני גם ארגיש שאני תורם לחברה ולא רק לעצמי, מה שכנראה לא יקרה מעצמו בעבודה הנוכחית שלי.

המשמעות של לוותר על התואר הזה, של לעזוב וללכת לעבוד, היא שאני במובן מסוים אוותר על חלק גדול מהחלומות שלי. אני אתפשר על חיים נוחים שאולי יהיו מספקים בעזרת הדברים שאני אעשה מחוץ לשעות העבודה.

אז זאת הדילמה שלי. היות ולהפוך את זה לניתוח כלכלי גרידא זה לא מה שאני מנסה לעשות כאן (ובהתחשב במבחן מאתמול, כנראה שעדיף ככה), אני אשתמש במקורות הספרותיים שמובילים את קווי המחשבה השונים שלי.

יש את הסיפור של צ'כוב "כינורו של רוטשילד", שמספר על קברן שכל הזמן סופר את הכסף שהוא "איבד" בגלל שדברים לא קרו כמו שהוא היה רוצה שהם יקרו. זה קצת כמו שאני מתנהג עם האוניברסיטה מול העבודה כרגע. כל הזמן סופר את הכסף שיכול היה להיות לי אם לא הייתי טורח ללמוד למבחן הזה אלא עובד במקום, מנסה להשוות בין התועלת של יום באוניברסיטה לעומת הכסף שאני יכול להרוויח אם אני אוותר עליו לטובת יום עובדה.

אז מצד אחד, אני לא רוצה להיות כזה, אני לא רוצה כל הזמן לחשוב על הכסף ש"איבדתי", אבל מצד שני עצם זה שאני חושב על זה כל הזמן גורם לי לחשוב שאולי התואר הזה לא כל כך מעניין ומרגש אותי כמו שאני מנסה לשכנע את עצמי.

ואז יש גם את ביף לומן.

במחזה (או בהצגה, או בסרט) "מותו של סוכן" ביף הוא הבן הבכור של סוכן המכירות ווילי לומן. ביף תמיד נחשב ילד עם המון פוטנציאל שיכול לעשות המון, להגשים את החלום האמריקאי ולהפוך להיות עשיר, אבל בסופו של דבר הדברים לא הסתדרו, ביף הפך להיות נווד שעובד בעבודות כפיים בשביל אנשים אחרים. זה לא שבהכרח רע לביף, הוא אוהב את מה שהוא עושה, הוא נהנה לעבוד בחוץ, בשמש, וטוב לו עם חיים כאלה. אבל כשביף חוזר הביתה הוא לא מאושר. האכזבה של אבא שלו, חוסר היכולת שלו לעמוד בציפיות, להיות מי שתמיד חשבו שהוא יהיה, גורמים לו לעשות ניסיון נוסף להגשים את אותו "חלום אמריקאי", שהוא לא ממש החלום שלו. הניסיון הזה מן הסתם לא עולה יפה.

אני רואה הרבה נקודות השוואה בין המצב שלי לבין ביף לומן, מכל מיני כיוונים.

בראש ובראשונה נושא הפוטנציאל. אני מרגיש את עול הפוטנציאל על הכתפיים שלי כל הזמן. אני לא רוצה לבזבז את ההזדמנויות שיש לי, אבל אני גם לא רוצה לעשות דברים רק כי אני יכול לעשות אותם, ולא כי אני רוצה לעשות אותם. כן, יש לי את הפוטנציאל להיות יותר מעובד הי-טק זוטר, אבל האם למצות את הפוטנציאל הזה יעשה אותי מאושר? אני לא בטוח.

לזה מתקשר גם הפחד לאכזב את הסביבה. היות ויש לי פוטנציאל, אני מרגיש שאם אני אתפשר על להיות סתם עובד פשוט לא מעט אנשים בסביבה הקרובה שלי יתאכזבו. אני יודע שהם כנראה אף פעם לא יגידו לי את זה ישירות, אבל התחושה שלי היא שהם יחשבו שזרקתי את העתיד שלי לפח סתם.

מנגד עומדת שאלת מהות העבודה. ביף רוצה לעבוד בדבר אחד אבל מנסה להתפשר על עבודה שלא מוצאת חן בעינייו כי יש בה אלמנטים שהם נוחים יותר. אולי זה בעצם מה שאני אעשה אם אני אעזוב את האוניברסיטה? אני אתפשר על עבודה שאני לא אוהב (וכמו שכל ילד בכיתה ה' יודע, גם מחבב פלוס זה לא אוהב ) כי היא נוחה יותר?

את מסקנת הביניים שלי (וזה כל מה שיש לי כרגע, מסקנת ביניים) אני אגנוב מסוקרטס, במה שהוא כנראה התובנה המרכזית שלי מהשנה הזאת וגם הדבר הכי חשוב שהאוניברסיטה לימדה אותי:

מה שאני יודע זה שאני לא יודע.

אבל אני צריך לדעת. וכדאי שאני אגיע למסקנה שאיתה אפשר להתקדם הלאה כמה שיותר מהר. בינתיים יש לי עוד מבחן שאני צריך ללמוד אליו, ועבודה שאני יכול לעבוד בה, אז נראה לי שלעת עתה נסתפק בזאת…