השילוב הראוי?

פעם ראשונה ששמעתי את הביטוי "השילוב הראוי" הייתה כשהייתי בצבא . אני שירתתי במחלקת תכנון שלישותית, והמחלקה שלי הייתה אמונה על  לתכנן את השילוב של חיילים חרדים בצבא "באופן ראוי". שילוב ראוי זה אומר להתחשב ברגשות המאוד עדינים של אותם חיילים לגבי הדת שלהם. אתם מבינים, ככל שאדם הוא יותר קיצוני בדת שלו, זה בעצם אומר שהוא מאוד רגיש ועדין. כן, ברור, זה גם האימג' שעולה לי בראש. אז לטובת העדינות הדתית של החרדים הקים צה"ל מערך שלם של "שילוב ראוי". הדבר האחרון שאני יכול להגיד על השילוב הזה הוא ראוי.

ברגע שצה"ל הקים מערך של "שילוב ראוי" הוא נכנע לחברה החרדית והסכים שהם לא צריכים לשרת כמו כולם, שבהם צריך להתחשב יותר. כשאני התגייסתי, אף אחד לא שאל אותי מה פוגע בי. כשעשיתי שבתות וקצינים הכריחו אותי להתייצב לקידוש ולשים מפית על הראש, אפילו שאני לא מאמין בזה, וחלקם אפילו העזו להגיד שמי שלא משתתף בקידוש לא אוכל, אני לא זוכר שבא מישהו צעק עליהם שזה לא שילוב ראוי. אבל החרדים, שאפילו אחרי כל נסיונות הגיוס הראוי עדיין מתגייסים במספרים מגוחכים, קיבלו מערך שלישותי שלם שניסה לדאוג שלא יפגעו בטעות ברגשות שלהם בזמן שהם לומדים איך להרוג ערבים או איך להשגיח על העובד מטבח שהוא לא שם ביצה קשה חלבית על צלחת בשרית.

ואם יש משהו אחד שנעשה יותר ויותר ברור זה שהרגשות של החרדים פגיעים במיוחד בכל מה שקשור לנשים. לא שהייתי מעורב בזה, אבל אני די בטוח שכבר אז היה לכולם ברור ששילוב חרדים בצבא הוא במידה מסוימת על חשבון נשים. התופעה של הדרת נשים בחברה החרדית והנסיונות שלהם להרחיב אותה אל החברה החילונית היא לא חדשה, וממש אין צורך שאני אחזור עליה. מי שלא מכיר יכול להתחיל בפוסט הנפלא הזה של ואן דר גראף אחותך ולהתקדם משם. צבי טריגר במאמר מצויין מזהיר גם מהסכנות של הדרת נשים שעשויות לעלות בנסיונות ל"שילוב ראוי" של החרדים בשוק העבודה.

העניין עם כל "השילוב הראוי" הזה שהחרדים בעצם דורשים כדי להסכים לקחת חלק בחברה האזרחית בישראל הוא שזה מתחיל להישמע כמו הדמות של המובטל שגילם ציון ברוך בתכנית "הישראלים". למי שפיספס, או לא זוכר, או ניסה במשך חמש שנים להדחיק מהזכרון שבכלל הייתה תכנית כזאת, הנה קטע מייצג:

"ברור שאני רוצה לשרת בצבא, אני אפילו רוצה להיות קצין, אבל לפי הדת שלי! אני לא יכול לשמוע נשים שרות! הרב אמר שאולי זה יגרה אותי! כוסאומו המדינה!"

"ברור שאני רוצה לעבוד בחברה שלכם, אבל הקיוביקל שלי נמצא רק במרחק של שני קיוביקלים מרחומה, ויש סיכוי שהיא בלי לשים לב תתחיל לשיר… כוסאומו המדינה!"

יעל משאלי במאמר מקומם (ואחרי חיפוש גוגל קצר הבנתי שזה אמור להיות השם המלא שלה "יעל-משאלי-במאמר-מקומם") טוענת שהחברה החילונית הסובלנית לא יכולה לדרוש מהחרדים שיוויון בנטל עד שהיא לא מייצרת בשבילם את התנאים שמתאימים בשביל שהם יקחו חלק בנטל. זה בולשיט. בולשיט בעיקר כי סובלנות הוא ערך הרבה יותר מורכב מאיך שמשאלי מציירת אותו. חברה ליברלית לא צריכה לסבול יחס משפיל לנשים. זה נכון בצרפת, שם הבורקה הוצאה מחוץ לחוק כי החופש התרבותי של להכריח נשים להסתתר בציבור זה לא חופש בכלל, וזה נכון בניו יורק, שם הופסקה פעילותה של חברה שמפעילה קווים מופרדים כי החופש התרבותי של להכריח נשים להתחבא במאחורה של האוטובוס כדי שגבר חרדי זר לא יתגרה מהן בטעות זה לא חופש בכלל. וזה צריך להיות נכון גם בצה"ל, בירושלים, בבני ברק, ובכל מקום אחר שבו החברה הישראלית הרשתה לציבור החרדי להתייחס לנשים אך ורק בתור מכונות מין. אם מישהו טוען שהוא עשוי להתגרות מילדות שרוקדות על גשר המיתרים, הפתרון הוא לא להלביש את הילדות בשקים, הפתרון הוא סירוס כימי. יש ערכים שאנחנו כחברה לא צריכים להתפשר עליהם, שוויון מלא בין המינים הוא אחד המרכזיים שבהם, וכל קבוצה שהרגשות העדינים שלה לא מסתדרים עם זה, מוזמנת למצוא לה מקום אחר לקרוא לו בית.

משאלי במאמר שלה מזכירה לנו שגם למען החיילים הצ'רקסים מוכן צה"ל להשפיל קצת נשים, ודורשת מאיתנו להתחיל קודם שם, לפני שאנחנו נטפלים לחיילים המסכנים שרק לא רוצים לשמוע נשים שרות כי זה גורם להם לחשוב על סקס והם לא יודעים איך להתמודד עם זה. היא צודקת בזה שגם בהסכמה של צה"ל לקרוא לעבודות מטבח "פעילות משפילה לגבר"  צריך לטפל, אבל אין שום סיבה להתחיל בזה. ביום שישי, 11.11, יהיו הפגנות בכל רחבי הארץ בהן נשים יעשו את הפעולה המאוד טבעית של לשיר, וגברים יעמדו ויוכיחו שאפשר לשמוע נשים שרות בלי לקבל זיקפה. אם גם לכם נמאס מזה ש"השילוב הראוי" הוא תמיד על חשבונכם, תבואו.

ובלי שום קשר לזה, ממשלת נתניהו צריכה ליפול.