אם אתם בדיוק מתעוררים מתרדמת של שבועיים ורוצים להשלים פערים, הנה כמה נקודות התחלה:

דובי קננגיסר על מצב הרפואה בארץ

יוסי גורביץ' על הבליץ האמוני

דורה קישניבסקי על האובססיה לרחם היהודי

שלום בוגוסלבסקי על איך הורגים לנו את הדמוקרטיה בשביל לא לדבר על צדק חברתי

ונעמה כרמי על כמה מהר הצליחו להרוג לנו את הסולידריות.

מה שאני רוצה לעשות זה להראות לכם איך כל מה שקורה פה גורם לי להרגיש, ובגלל שיש לי עכבות, הכי נוח לי לעשות את זה באמצעות מילים של אנשים אחרים. אז הנה שלושה קליפים שמבטאים את מה שאני מרגיש:

תסכול

גיחוך

כעס

חייבים להחליף את ממשלת נתניהו.

איך ביבי הפסיק לדאוג והתחיל לאהוב את הפצצה

ועם הרבה מאוד קשר לזה, ממשלת נתניהו צריכה ליפול.

פעם ראשונה ששמעתי את הביטוי "השילוב הראוי" הייתה כשהייתי בצבא . אני שירתתי במחלקת תכנון שלישותית, והמחלקה שלי הייתה אמונה על  לתכנן את השילוב של חיילים חרדים בצבא "באופן ראוי". שילוב ראוי זה אומר להתחשב ברגשות המאוד עדינים של אותם חיילים לגבי הדת שלהם. אתם מבינים, ככל שאדם הוא יותר קיצוני בדת שלו, זה בעצם אומר שהוא מאוד רגיש ועדין. כן, ברור, זה גם האימג' שעולה לי בראש. אז לטובת העדינות הדתית של החרדים הקים צה"ל מערך שלם של "שילוב ראוי". הדבר האחרון שאני יכול להגיד על השילוב הזה הוא ראוי.

ברגע שצה"ל הקים מערך של "שילוב ראוי" הוא נכנע לחברה החרדית והסכים שהם לא צריכים לשרת כמו כולם, שבהם צריך להתחשב יותר. כשאני התגייסתי, אף אחד לא שאל אותי מה פוגע בי. כשעשיתי שבתות וקצינים הכריחו אותי להתייצב לקידוש ולשים מפית על הראש, אפילו שאני לא מאמין בזה, וחלקם אפילו העזו להגיד שמי שלא משתתף בקידוש לא אוכל, אני לא זוכר שבא מישהו צעק עליהם שזה לא שילוב ראוי. אבל החרדים, שאפילו אחרי כל נסיונות הגיוס הראוי עדיין מתגייסים במספרים מגוחכים, קיבלו מערך שלישותי שלם שניסה לדאוג שלא יפגעו בטעות ברגשות שלהם בזמן שהם לומדים איך להרוג ערבים או איך להשגיח על העובד מטבח שהוא לא שם ביצה קשה חלבית על צלחת בשרית.

ואם יש משהו אחד שנעשה יותר ויותר ברור זה שהרגשות של החרדים פגיעים במיוחד בכל מה שקשור לנשים. לא שהייתי מעורב בזה, אבל אני די בטוח שכבר אז היה לכולם ברור ששילוב חרדים בצבא הוא במידה מסוימת על חשבון נשים. התופעה של הדרת נשים בחברה החרדית והנסיונות שלהם להרחיב אותה אל החברה החילונית היא לא חדשה, וממש אין צורך שאני אחזור עליה. מי שלא מכיר יכול להתחיל בפוסט הנפלא הזה של ואן דר גראף אחותך ולהתקדם משם. צבי טריגר במאמר מצויין מזהיר גם מהסכנות של הדרת נשים שעשויות לעלות בנסיונות ל"שילוב ראוי" של החרדים בשוק העבודה.

העניין עם כל "השילוב הראוי" הזה שהחרדים בעצם דורשים כדי להסכים לקחת חלק בחברה האזרחית בישראל הוא שזה מתחיל להישמע כמו הדמות של המובטל שגילם ציון ברוך בתכנית "הישראלים". למי שפיספס, או לא זוכר, או ניסה במשך חמש שנים להדחיק מהזכרון שבכלל הייתה תכנית כזאת, הנה קטע מייצג:

"ברור שאני רוצה לשרת בצבא, אני אפילו רוצה להיות קצין, אבל לפי הדת שלי! אני לא יכול לשמוע נשים שרות! הרב אמר שאולי זה יגרה אותי! כוסאומו המדינה!"

"ברור שאני רוצה לעבוד בחברה שלכם, אבל הקיוביקל שלי נמצא רק במרחק של שני קיוביקלים מרחומה, ויש סיכוי שהיא בלי לשים לב תתחיל לשיר… כוסאומו המדינה!"

יעל משאלי במאמר מקומם (ואחרי חיפוש גוגל קצר הבנתי שזה אמור להיות השם המלא שלה "יעל-משאלי-במאמר-מקומם") טוענת שהחברה החילונית הסובלנית לא יכולה לדרוש מהחרדים שיוויון בנטל עד שהיא לא מייצרת בשבילם את התנאים שמתאימים בשביל שהם יקחו חלק בנטל. זה בולשיט. בולשיט בעיקר כי סובלנות הוא ערך הרבה יותר מורכב מאיך שמשאלי מציירת אותו. חברה ליברלית לא צריכה לסבול יחס משפיל לנשים. זה נכון בצרפת, שם הבורקה הוצאה מחוץ לחוק כי החופש התרבותי של להכריח נשים להסתתר בציבור זה לא חופש בכלל, וזה נכון בניו יורק, שם הופסקה פעילותה של חברה שמפעילה קווים מופרדים כי החופש התרבותי של להכריח נשים להתחבא במאחורה של האוטובוס כדי שגבר חרדי זר לא יתגרה מהן בטעות זה לא חופש בכלל. וזה צריך להיות נכון גם בצה"ל, בירושלים, בבני ברק, ובכל מקום אחר שבו החברה הישראלית הרשתה לציבור החרדי להתייחס לנשים אך ורק בתור מכונות מין. אם מישהו טוען שהוא עשוי להתגרות מילדות שרוקדות על גשר המיתרים, הפתרון הוא לא להלביש את הילדות בשקים, הפתרון הוא סירוס כימי. יש ערכים שאנחנו כחברה לא צריכים להתפשר עליהם, שוויון מלא בין המינים הוא אחד המרכזיים שבהם, וכל קבוצה שהרגשות העדינים שלה לא מסתדרים עם זה, מוזמנת למצוא לה מקום אחר לקרוא לו בית.

משאלי במאמר שלה מזכירה לנו שגם למען החיילים הצ'רקסים מוכן צה"ל להשפיל קצת נשים, ודורשת מאיתנו להתחיל קודם שם, לפני שאנחנו נטפלים לחיילים המסכנים שרק לא רוצים לשמוע נשים שרות כי זה גורם להם לחשוב על סקס והם לא יודעים איך להתמודד עם זה. היא צודקת בזה שגם בהסכמה של צה"ל לקרוא לעבודות מטבח "פעילות משפילה לגבר"  צריך לטפל, אבל אין שום סיבה להתחיל בזה. ביום שישי, 11.11, יהיו הפגנות בכל רחבי הארץ בהן נשים יעשו את הפעולה המאוד טבעית של לשיר, וגברים יעמדו ויוכיחו שאפשר לשמוע נשים שרות בלי לקבל זיקפה. אם גם לכם נמאס מזה ש"השילוב הראוי" הוא תמיד על חשבונכם, תבואו.

ובלי שום קשר לזה, ממשלת נתניהו צריכה ליפול.

התחלנו כולנו לבד, ולא רק שהיינו לבד, חשבנו גם שככה עדיף לנו, כמו השיר של אביגיל רוז "חצי נחמה".

"רוב הזמן לבד, חצי בחירה

עדיף לי לבד, מאשר עם אנשים שעושים לי רע."

אחר כך התחלנו להכיר בזה שיש כאן בעיות רציניות, אבל היאוש עדיין עצר אותנו מלהתאחד. כמו בשיר של הדג נחש "שיר נחמה"

"אפשר לשבת כל היום, ולטחון ולטחון את זה
לשבת כל הלילה, וללעוס וללגום את זה
אבל למה לי לצלול, ולחטוף דיכאון מזה
יותר עדיף שלא, כי אין פתרון לזה."

בשלב הבא כבר לא יכולנו יותר, והתחלנו לצעוק, וכשכולנו התחלנו לצעוק, שמנו לב שאנחנו צועקים אותו דבר. שמנו לב שאנחנו לא לבד בבעיות שלנו, אנחנו ביחד. וכמו בשיר של ברי סחרוף "נחמה"

"האמת מן הארץ היא צומחת, ואם צריך אז אצעק עד ש…"

וכאן אנחנו מגיעים לשיר נחמה האחרון. "נחמה" של חוה אלברשטיין. שיר שיושב כל כך טוב על המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו שעדיף פשוט לכתוב אותו במלואו:

ולכאורה עסקנו בשלנו 
רק בשלנו 
בלי לבקש גדולות ונצורות. 
שלווה מופרת 
וכבר אחרת 
ואין טעם לכסות 
כי בפתח נכנסות - 
התמורות. 

מי שצמא לכל מחווה של חסד, 
אוזנו תופסת - 
איך הקריאות חוצות את הרחוב 
שואל עדיין 
שואל מאין 
כן, מאין כוחות לשאוב. 

זה בזו נביט 
ונתמה שנית 
אם ראינו נכונה 
לפעמים אני 
לפעמים אתה 
כה זקוקים לנחמה. 

מי שחווה את בערת הקיץ, 
ליבו לבית 
ופני הנוף ראי לחרדותיו. 
את מי ישביע 
את מי ירגיע 
ועל מה יתפלל עד הסתיו.

זה בזו נביט 
ונתמה שנית 
אם ראינו נכונה 
לפעמים אני 
לפעמים אתה 
כה זקוקים לנחמה.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני יודע למה אני מפלל בסתיו שיבוא, ובשביל שזה יקרה אני מתכנן ללכת היום להפגנה. אני מקווה לראות אתכם שם, כדי שביחד נביא לעצמנו קצת נחמה.

אנשי האוצר מדברים בזמן האחרון על הסדרתיות של כל השובתים הארורים האלה, שאחד אחרי השני משביתים מערכות חיוניות למדינה בגלל בצע כסף. בתפיסה המעוותת של אנשי האוצר כל המגזרים הציבוריים האלה רואים שהשביתות הקודמות הצליחו להשיג כסף בלי ביקורת ציבורית, אז הם מחליטים שגם הם רוצים עוד כסף ושובתים.

הטיעון הזה מזכיר לי את הפעם ההיא שבני סלע טען שהנשים שהוא אנס הן מתלוננות סדרתיות, הן כולן ראו איך נשים אחרות שהוא אנס מתלוננות נגדו, אז גם הן התלוננו. אה רגע, אפילו לבני סלע לא הייתה את החוצפה לטעון משהו כל כך מגוחך.

אז קודם כל, בואו נסביר לאנשי משרד האוצר קצת על טרמינולוגיה בסיסית. בדרך כלל כשיש ארועים שחוזרים על עצמם, הגורם הסדרתי הוא הגורם שמשותף לכל הארועים. במקרה הזה, הגורם שמשותף לכל השביתות האלה זה אתם.

תבינו, זה לא שאנשים בארץ מאוד אוהבים לשבות. בניגוד למה שאתם חושבים, רוב האנשים בארץ הם לא חבורת עצלנים שרק מנסה לסחוט כמה שיותר כסף מהקופה הציבורית של משלמי המיסים ושמחים על כל הזדמנות לשבות כי זה אומר שהם מקבלים חופש מהעבודה. רוב האנשים בארץ רוצים לעבוד ורוצים להתקיים בכבוד מהעבודה שלהם.

זה לא הם, זה אתם. אתם שכבר שנים מנהלים מדיניות הוצאות של צמצום ככה שהשירות שניתן לציבור והתנאים שניתנים לעובדים נפגעים, במיוחד בהשוואה למגזר הפרטי. זה אתם שלא מעדכנים את השכר עד שלא מאיימים עליכם בשביתה, מה שמוביל לשחיקות נוראיות במשכורות של מגזרים ציבוריים שלמים כמו שקרה אצל העובדים הסוציאליים. זה אתם שנותנים את היד לקיצוצים רוחביים בכל פעם שהממשלה מחליטה על מהלך פופוליסטי כזה או אחר ופוגעים אפילו עוד יותר במערכות שגם ככה מתפקדות בקושי. זה אתם שמובילים מדיניות של הפרטה שלוקחת כל רווח פנימי שעשוי היה לגוף ציבורי ומעבירה אותו לידיים פרטיות של בעלי הון שאולי, אם יהיה לנו מזל, יסכימו לטפטף עלינו ברוב טובם קצת מהכסף הזה חזרה, וגם זה רק בדרך עקיפה, בטח שלא בתוך אותה מערכת.

החלק האחרון הוא מאוד חשוב. מדיניות ההפרטה שלחה כל חלק מהשירות הציבורי שיש בו קצת כדאיות כלכלית לידיים פרטיות. כסף שהיה יכול לזרום ישירות לתוך מערכת החינוך, מערכת הבריאות או מערכת הרווחה, מוזרם במקום זאת לכיס של חברות פרטיות. עכשיו, נכון שחלק ממנו חוזר בגלגול לקופה הציבורית, אבל אז הוא כבר לא בתוך המערכת שממנה הוא הגיע. זה אומר שלכל מערכת ציבורית שכזאת יש הרבה פחות גמישות והרבה פחות יכולת להתמודד עם קיצוצים בתקציב (נגיד כי לאהוד ברק נורא חשובים עוד ארבעה מטוסי חמקן). זה אומר שלכל מערכת ציבורית שכזאת אין דרך לספק לעובדים שנשארו במגזר הציבורי, אלה שאמורים לשרת את האוכלוסיות שלא יכולות להרשות לעצמן שירותים פרטיים, תנאי עבודה מינימליים, החל משכר ראוי ועד וופלים ותה במטבחון.

בקיצור אנשי אוצר יקרים, ההתעללות שלכם במגזר הציבורי, בעובדי המדינה, בכל מי שתלוי בכם כדי לסגור את החודש, היא היא הסדרתית פה, ואם אתם מחפשים אשמים לגל השביתות שפוקד וכנראה ימשיך לפקוד את הארץ, אתם לא צריכים לחפש אותו בעובדים או בוועדי העובדים, אתם צריכים להוציא את הראש מהבור שהתחפרתם לתוכו בעשור האחרון, ולהסתכל במראה.

הראשון, שיר שנשמצא ברוטציה של גלגל"צ כבר כמה חודשים, ואני מאוד מרוצה מהם על זה.

קינגז אוף ליאון חביבים עלי מאוד, והשיר הזה הוא אחד המוצלחים שלהם. כל פעם ששמעתי את השיר הזה זההציק לי כמה שהוא מזכיר לי שיר אחר כלשהו, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על השיר שהוא מזכיר לי. בפעם האחרונה ששמעתי את השיר חשבתי שהקול של הזמר ממש מזכיר את אדי וודר, ואז הכל התחבר.

הדיסק האהוב עלי של פרל ג'ם נקרא ביניורל, ויש בו את הפנינה הזאתי:

בכל מקרה אלה שני שירים מעולים, ומאוד דומים. אפילו יש בשניהם את המילה cornerstone.

על Nothing as it seems אמרו לא מעט שהוא מזכיר את פינק פלויד,

מה שאומר שאולי אני בעצם אוהב את השיר של קינגז אוף ליאון כי הוא מזכיר לי שיר שמזכיר את פינק פלויד.

וזאת הדרך שלי להגדיר אבן פינה מוזיקלית.

רגע, אבל המילה הזאת בכלל מקושרת לי לשיר אחר, של להקה אחרת, הארקטיקז מונקיז:

אבל השיר הזה לא מזכיר לי מאוד את שני השירים האחרים, הוא מזכיר לי מסורת מוזיקלית אחרת שפינק פלויד היא אחת מאבני הפינה שלה, הבריט פופ, אבל זה כבר רצף אסוציאטיבי ליום אחר.

בכל מקרה, בואו נסיים עם שיר של אבן הפינה עצמה:

אני רוצה להקדיש את השיר שהיה הכי חביב עלי הבוקר בדרך לעבודה ל"אדון-חליפה" בנימין נתניהו, שהודיע אתמול על קיצוץ רוחבי כדי להקל על מצוקת האזרחים.

המשפט הזה כל כך אבסורדי שאני הולך לכתוב אותו עוד פעם, רק כדי לוודא שהבנתי נכון.

קיצוץ רוחבי, כדי להקל על מצוקת האזרחים.

לא, עדיין אבסורד. בואו נפרק אותו למרכיביו כדי להבין עד כמה זה מגוחך.

להקל

נראה לי שהאבסורד מתחיל כאן. ביבי ו"שר האוצר" שלו רוצים להקל עלינו. זה מאוד נחמד מצידם. זה היה יכול להיות יותר נחמד מצידם אם הם לא היו שמים עלינו כל כך הרבה מיסים עקיפים מלכתחילה כדי לתת הקלות מס לאלפיון העליון. זה היה יכול להיות יותר נחמד מצידם אם הם היו מקלים עלינו בדרך פרוגרסיבית ולא בדרך רגרסיבית. דובי קננגיסר הסביר מאוד יפה את ההבדל בין שני סוגי הגביה האלה, אבל אפשר לקצר את זה גם למשפט אחד. פרוגרסיבי אומר שכל אחד משלם לפי יכולתו, רגרסיבי אומר שכולם משלמים אותו דבר.

נתניהו ושטייניץ רוצים לתת הקלות מיסים לעשירים, שמשלמים יותר כסף כי שיטת המיסוי המרכזית בארץ, כמו בשאר העולם המערבי, היא פרוגרסיבית. הם רוצים להקל עליהם כי הם מאמינים בגישה הניאו-ליברלית שככל שלעשירים יהיה קל יותר לפעול פה המשק יצמח ויתחזק, ובסופו של דבר גם אנשים עם פחות כסף מיצחק תשובה יהנו בעקיפין מזה שתשובה צריך לשלם למדינה פחות כסף. הגישה הזאת מתעלמת מזה שהשיטה הקפיטליסטית יעילה בעיקר בזכות כוח עבודה זול, מה שאומר שכדי שלתשובה יהיה פה טוב, הוא צריך שלהרבה מאוד מאיתנו יהיה פה לא כל כך טוב.

וזה מתאים בדיוק לדרך שבה ביבי ושטייניץ ניסו לכסות על הבורות שהם עצמם פערו בקופת המדינה, על ידי מיסים עקיפים. בשביל לבטל את מס החברות, הטבה ישירה לאנשים עם הרבה מאוד כסף, כולנו נשלם קצת יותר על הדלק, וקצת יותר על המים, ובגלל זה גם קצת יותר על הלחם והחלב והביצים והירקות. וזה חברים, מס רגרסיבי. כולם צריכים להשתמש בתחבורה בדרך כזאת או אחרת, כולם צריכים להשתמש במים, גם אם אין להם בריכה, וכולם צריכים לאכול לחם וירקות וביצים וחלב.

ועכשיו, כשהם רוצים להקל עלינו מעול המיסים הרגרסיביים שהם שמו עלינו, הפתרון של ביבי והבובה הוא להחליף שיטה רגרסיבית אחת בשיטה רגרסיבית אחרת. נבטל את המס על הדלק, נוריד את מחירי התחבורה הציבורית, אבל את הכסף לא ניקח ממי שיש לו, את הכסף ניקח מכולם. נקצץ אחוז אחד מתקציב הבריאות (נו, אבל עשירים חולים יותר, הרי סמארטפונים זה מסרטן!) ואחוז אחד מתקציב בטחון הפנים (נו, אבל המשטרה יותר חשובה לעשירים, זה לא כאילו לעשירון התחתון יגנבו את היגואר!) ואחוז אחד מתקציב הגנת הסביבה ואחוז אחד מתקציב משרד הפנים, החוץ, המשפטים החקלאות, המדע, התרבות, ועוד ועוד ועוד (יש כל כך הרבה שרים בממשלה הזאת שלאף אחד אין סיכוי לספור את כל המשרדים השונים).

אז כן, גם קיצוץ רוחבי הוא למעשה סוג של מס רגרסיבי, פשוט במקום להעלות את כמות הכסף שכולם משלמים, מורידים את התמורה שכולם מקבלים תמורת הכסף הזה. וופ-די-דו. אז במקום שנשלם יותר על התחבורה הציבורית, נשלם יותר על התרופות. וואו. תודה לך ביבי.

ביבי, כמו כל פופוליסט טוב, ידע גם שיש משרדים שזה לא הגיוני לקצץ בהם. לא בגלל הגיון תקציבי או אחריות הממשלה לאזרחיה חס וחלילה, אלא משיקולי דעת קהל נטו. נגיד לטעון שאתה מנסה להקל על מצוקת האזרחים ולקצץ את תקציב הרווחה זה באמת כבר יהיה מוגזם מידי. זה לא רק יהיה להשתין לבריכה מהמקפצה, זה יהיה גם לדחוף אחר-כך פנימה את הילד של השכנים ולצעוק "זה רק קצת כלור!". גם את תקציב החינוך אי אפשר לקצץ, כי כל תינוק יודע שכבר שנים קמיל פוקס ומינה צמח טונים שהמשרד שהכי חשוב לציבור הישראלי זה משרד החינוך. אה, ובואו לא נשכח את תקציב הבטחון. אהוד ברק לא פירק את מפלגת העבודה כדי שיקצצו לו בתקציב. יוסי גורביץ' הסביר את הפאניקה הבטחוניסטית בצורה מאוד מדוייקת, אבל מספיק לומר שקיצוצים בתקציב הבטחון אנחנו לא נראה לפני שנראה את פואד בן אליעזר מחבק את ציפי שביט שניה אחרי שהוא זכה בעונה השביעית של "לרדת בגדול".

מצוקה

אי אפשר להתכחש למצוקה שקיימת. נתוני המאקרו אולי מראים שהכלכלה הישראלית חזקה ועברה את המשבר הכלכלי יותר טוב מרוב מדינות העולם שלא קוראים להן סין, אבל הנתונים האלה משקרים. ישראל היא מדינה של פערי מעמדות, ופערי המעמדות האלה מעוותים את הנתונים. לעשירים פה באמת הרבה יותר טוב, אבל זה לא אומר הרבה על כלל הציבור. וזה עוד לפני שדיברנו על העיוותים שיוצרות חברות כוח אדם ואוכלוסיות שבהן יש הרבה מאוד אנשים מחוץ למעגל העבודה (כלומר לא עובדים, ולפי המדינה גם לא מחפשים עבודה), כמו האוכלוסיה החרדית. אז כן, אין ספק שהמצוקה של הציבור הישראלית היא מאוד אמיתית ודורשת טיפול. האבסורד במהלך האחרון של "אדון-חליפה" הוא שזה לא ניסיון לטפל בשורשים של המצוקה, כמו מדיניות ההפרטה המוגזמת או מיעוט השירותים שהמדינה מעניקה לאזרח, הקטנת הפערים הכלכליים והחברתיים או שילוב אוכלוסיות חלשות במעגל העבודה, לא. ביבי מעדיף לטפל בתסמינים מאוד ספציפיים של המצוקה, התסמינים הפופוליסטיים, השטחיים.

לא רק שביבי מתעסק בלתת פלסטר לחולה סרטן עם שריטה בברך, הוא גם זה שגרם לשריטה ברך (הוא גם אחד מהגורמים הראשיים שגרמו לסרטן, אבל בואו נשים את זה בצד לרגע). בכך ביבי מיישם את מה ששלום בוגוסלבסקי מתאר טוב בתור השיטה הצה"לית. השיטה הזאת עניינה ביצירת משברים על מנת להיות הגיבור שפותר אותם. נתניהו ושטייניץ יכלו לבחור באחת משתי שיטות כדי לממן את הקלות המס שהם נותנים לעשירים, הם יכלו לקצץ את התקציב או להעלות את המיסים העקיפים. מה הם עשו? הם העלו את המיסים העקיפים, וכשכולם התלוננו על עליית המחירים, הם הורידו את המיסים העקיפים וקיצצו את התקציב. יצרו משבר ואז פתרו אותו. איזה גיבורים. אולי מארוול יעשו עליהם סרט. כי אין, אין על ביבי. תראו איך הוא דואג לאזרח הקטן, איך הוא קשוב. שמישהו בבקשה יזכיר לי, למה בחרנו אותו שוב להיות ראש הממשלה שלנו? אה, נזכרתי, כי האלטרנטיבה הייתה אהוד ברק ואיזה בחורה. איכס, שמאלנים.

אזרחים

וזה האבסורד הגדול מכולם, לחשוב שביבי עושה משהו למען האזרחים. המצוקה היחידה שביבי רוצה להקל היא המצוקה שלו. ביבי מקפיד בעקביות מאוד מרשימה לעשות מהלך פופוליסטי כל פעם שהכיסא שלו קצת מתנדנד או חורק. אם בגזרה המדינית-בטחונית-בינלאומית הוא עוד יכול לחלוק חלק מהאשמה עם ליברמן ו\או ברק, בגזרה הכלכלית ביבי דאג למצב את עצמו בתור הדמות הראשית. הוא עשה את זה על חשבון שר האוצר שלו שחוטף את כל המכות כדי שביבי יוכל לשחק את הגיבור, על חשבון הנגיד שראה איך ביבי מייחס לעצמו הישגים שהוא הקדיש שנים כדי לגרום להם לקרות ועל חשבון כל שאר הגורמים המשפיעים במשק. ביבי רצה את התפקיד הזה ועכשיו הוא תקוע איתו בערך כמו שהוא תקוע עם שרה. אולי הוא אוהב את זה, אבל אף אחד כבר לא חושב שזה עושה לו טוב. ובנוסף על כל זה, לביבי יש גם משנה כלכלית מאוד ברורה, ככה שבניגוד לנושאים אחרים שבהם הוא מרשה לעצמו לפזר מסרים כפולים לכל כיוון אפשרי, כאן הוא מוגבל וצריך למצוא פתרונות פופוליסטיים בלי לשבור את המסגרת שהוא עצמו בנה. אי אפשר להלאים חזרה את תאגידי המים. אי אפשר לבטל את הורדת מס החברות. זה לא כי ביבי לא רוצה לעזור לאזרחים, זה כי אי אפשר. למה אי אפשר? כי ביבי אמר. אם לצטט את הסטטוס המבריק של טל שפירא: יכול להיות ממש מצחיק אם לביבי יש פיצול אישיות כמו ב"מועדון קרב" – בלילות הוא מעלה את המחירים של הכל ובימים הוא יוצא לעצור את המנוול הזה שגורם להתייקרות המוצרים במשק.

אז במילותיו של שאנן סטריט, אדון חליפה אני לא נטפל אליך סתם. פשוט נשבר כבר לגמרי מהצגת האבסורד "ממשלת נתניהו השניה".

ובעצם, בואו נמשיך עוד קצת עם המילים של שאנן סטריט:

החליפה רוצה מצלמה
הערוץ רוצה לשדר
רק האנשים יכולים לייצר אפיק אחר
כביש עוקף חליפות
שווה להתאמץ בשבילו
זה יכול לקרות רק יחד לא איש איש לעצמו
דמיינו לעצמכם שכולנו נעשה ת'מירב
לצאת מהמצב אליו נקלענו
לא נרשה להם להתעלל בחסכונות
להכניס ת'יד המיוזעת שלהם לתוך הקצבאות
להפלות בין אלמנות, לסכסך בין פעילים
לגזור קופון גם על חשבון אחינו הנכים
דמיינו לעצמכם שניקח אחריות על גורלנו
נפסיק לתת לחארות לחרבן גם עלינו
נבין שההבדל בין בני מיעוטים לטובי בנינו איננו
נשיר מבט אלוקינו ונאמר דיינו
ת'חליפות נחזיר למקומן הנכון
עמוק עמוק אל תוך דפי העיתון

זה היה בזמן נסיעה ארוכה, ויצא לי לשמוע ברדיו בדיוק את הקצה של שיר שאני מאוד אוהב. זה גרם לי לחשוב. עכשיו בעידן הטיבו-יס-מקס-הוט-מג'יק-סטארט-אובר, הרדיו יוצא ממש מפגר טכנולוגית.

אם פספסת משהו ברדיו, פספסת אותו. אין דרך חזרה.

אבל אז חשבתי גם על פתרון לבעיה. ברדיו הרי יש עשרות אם לא מאות תדרים שלא מנוצלים בכלל, אז למה לא לקחת אחד מהם ולשדר בו את "גלגל"צ, עשר דקות אחרי". פספסת שיר אהוב, דיווחי תנועה, משדר חדשות או סתם את הדר מרקס עושה חיקוי של דנה אינטרנשונל? אין בעיה. בשביל זה יש עוד תחנה שמשדרת בדיוק את מה ששידרו בגלגל"צ, רק עשר דקות אחרי.

אני כותב את זה עכשיו כי הבוקר זה שוב קרה לי. וברוח התקופה והרעיון שלי, אני רוצה באיחור מסוים להקדיש את השיר שפיספסתי הבוקר לחוסני מובראק, ידיד אמת לכולם חוץ מלעם המצרי.

הייתי כותב עוד, אבל אני לא רוצה להפחית מהשיר, אז במקום זה הנה המילים של שאנן סטריט:

זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

יום שלישי, 12 במאי, 1992
יוצאת אישה מביתה בירושלים
יום רגיל סטנדרטי לא מיוחד כמו כל הימים
פול ילדים ברחובות היתה שביתת מורים
באותה שעה ממש מחבל נאלח
משליך סכין מטבח איתה דקר שני נערים חפים
עוד פיגוע מטורף אכזרי
עוד פיגוע לאומני

הוא פותח במנוסה כי אחריו דולק המון
שתופס אותו כעבור מספר שניות בתוך חניון
עשרות אנשים בועטים בו הם רוצים לסגור חשבון
אני לא שופט אותם, זה מקרה בלי הגיון
זה מצב פגום, עגום, ארור, לא ברור
אבל אז מגיעה האישה ומשנה את סוף הסיפור
כי על המחבל היא מיד נשכבת ומגוננת בגופה
על טרוריסט אבל גם אדם שבלי גופה היה גופה
"אני לא מבין, לא פחדת עם מטורף מתחתייך וההמון כה קרוב?
לא היה קל יותר לקום ולעזוב?"
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב

בלה בליסימה בלה בליסימה…

המקרה של האישה הזו נחרט לי בראש
מאיפה הכח לשכב בלי לזוז, בלי לחשוש
שואל את עצמי מה הייתי עושה במקומה
לו בדיוק באותה שעה הייתי נקלע לסביבה
ברור לי שלא הייתי בא ובועט
אבל אם להיות הגון ולומר את האמת
לא נראה לי שהייתי מסוגל לנהוג כמוה
הרבה יותר מתאים לי לקום ולברוח
או מקסימום לנסות למצוא שוטר או משהו
אבל היא שכבה שם עד שכוחותיה תשו
עשרים דקות היא חטפה שם בעיטות
הילדים שלה ראו ולא הפסיקו לבכות.

בלה בליסימה בלה בליסימה…

הגברת לסמל לא הפכה
ושמה נמחק למעשה מהתודעה.
אין בול שלה
אולי כי ישראל עוד בשלה ולא בשלה
לאמץ לחיקה גיבור
שגבורתו לא מלחמתית, גיבור
שגבורתו היא לא צבאית, גיבור
שגבורתו רק מוסרית,
גיבור אישה, ועוד חרדית.

דעי לך אישה יקרה שלא שכחתי
את סיפור גבורתך לעצמי הבטחתי
שזה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

בלה בליסימה בלה בליסימה…

שמתי לב שכבר הרבה זמן לא עדכנתי כאן על ענייני פוליטיקה, ואני חושב שלאור כל הדברים שקורים בזמן האחרון כדאי שאני אבהיר משהו.

בחודשים האחרונים חל שינוי מאוד משמעותי גם באורח החיים שלי וגם בדעות הפוליטיות שלי.

עברתי מלהיות סטודנט פעיל שמאל שהולך להפגנות ומתעניין בהשפעת עוולות הכיבוש על שוק הגזר הישראלי לעובד הי-טק במשרה מלאה שמתעניין בהשפעת תלוש המשכורת על החסכון ארוך הטווח שלו.

עברתי מלהיות כל הזמן בעיר הכי פוליטית בישראל ללהעביר את רוב הזמן שלי בעיר הכי בועתית בישראל אחרי מודיעין.

סוציאליזם אווט, קפיטליזם אין.

אקטיביזם אווט, אסקפיזם אין.

גיליתי גם שברגע מאמצים את הערכים האלה פתאום העולם נראה אחרת לגמרי.

פתאום אני מבין שאני משלם מיסים כי אני אוהב את המדינה, אבל אני ממש רוצה שהמדינה תבקש ממני לשלם פחות מהם.

פתאום אני מגלה שכל הסכסוך הזה עם הפלסטינים עולה לנו המון כסף ועושה המון רעש, ושלא באמת אכפת לי איך יפתרו את זה, העיקר שיפתרו את זה כבר.

פתאום אני רואה איך כל מי שהוא לא יהודי פשוט לא מבין איך הדברים עובדים פה, ושהחברה שלנו תהיה הרבה יותר טובה אם היו פה רק יהודים.

פתאום אני מסתכל על יהודה ושומרון ומבין איזה בזבוז אדיר של משאבי אדמה, נדל"ן וטבע זה יהיה אם תהיה שם מדינה פלסטינית.

במילים אחרות, מסתבר שעכשיו כשאני רק רוצה כסף ושקט זה הופך אותי לימני.

אז אני כבר לא שמאלני, ובטח שכבר לא פעיל שמאל.

אני בשמחה אחשוף את כל מקורות המימון שלי אם מישהו ירצה לראות אותם, אבל כמו שכבר הסברתי, אין סיבה לחקור אותי, כי אני כבר לא שמאלני.

אה, והעליה הרוסית זה הדבר הכי טוב שרק היה יכול לקרות לארץ ישראל, העליה הזאת הצילה את המדינה ובזכותה אנחנו נהיה חברת מופת.

(לידעית הקוראים ליברמן, קירשנבאום, דנון ומקארת'י:

למען המטרה הטובה של זיהוי ואיתור הבוגדים שבקרבנו, הגיס החמישי שמזהם את העם היהודי ומלכלך על צה"ל כאילו שהוא לא היה שפחה של שייח' בדואי עכשיו אם צה"ל לא היה קיים,

אני אמשיך לכתוב פרופוגנדה שמאלנית בוגדנית ופחדנית ולהיות מעורב בכל מיני פעילויות שמאל ומקושר לאנשי שמאל,

אבל אל תאמינו לשום דבר. אני לא באמת מתכוון לזה.)