סיכום פסימי לעונת הנ.ב.א

אין אלוהים.

בשום פנים ואופן אין אלוהים.

הלייקרס לוקחים אליפות, במשחק שביעי מול בוסטון. זה היה ממש כואב. אחד הרגעים הכי מדכאים בשנה שלא היו חסרים בה רגעים מדכאים.

לקובי בראיינט יש עוד אליפות. לפיל ג'קסון יש עוד אליפות, לדרק פישר יש עוד אליפות, לרון ארטסט יש אליפות. אם אלוהים עדיין היה קיים זה לא היה קורה.

בוסטון מסיימת עונה שבה היא הייתה מאוד פגיעה, הצליחה להתגבש לריצת פליאוף מרשימה אבל שלא הצליחה להביא את האליפות ה 18. מה שכנראה היה שירת הברבור של השלישייה הגדולה וראשיד לא הספיק.

שני הסיפורים הכי גדולים בליגה השנה היו האקדחים של גילברט ארינאס והחוזה הנגמר של לברון ג'יימס.

שוב פעם הנבחר הראשון בדראפט, שחקן שהיה אמור להפוך מועדון שסבל במשך תקופה ארוכה מחוסר מזל אבל נמצא בכיוון עליה למועדון מהנה ותחרותי, לא שיחק במשך כל העונה. אני במקום ג'ון וול מבטח את עצמי בחמש מיליון דולר.

וגם גרג אודן לא בדיוק הפך מהבטחה לקיום.

אלן אייברסון גמר את הקריירה בצורה אפילו פחות מכובדת מסטפן מארברי.

ושנה הבאה לא נשמעת כאילו דברים הולכים להשתפר.

הלייקרס עדיין יהיו הקבוצה הכי טובה במערב ומועמדים לאליפות.

בוסטון, שכבר הוכיחה השנה שלעונה הרגילה יש מעט מאוד משמעות (למרות שלדעתי בסופו של דבר בלי יתרון ביתיות, הלייקרס לא לוקחים את משחק מספר 7), תהיה שנה הבאה יותר זקנה ופחות טובה.

הסיפור הכי גדול שנה הבאה יהיה השיחות לקראת החוזה החדש בין בעלי הקבוצות לאיגוד השחקנים כשהאיום בשביתה או השבתה מטיל צל כבד על כל העונה.

לא כיף בכלל.